אני מסתכלת אחורה על הצעירה שהיתי ורואה שהרבה מהאמונות שלי לא היו נכונות.
לפני שהתחתנתי היתי בטוחה שהמשימה היא למצוא את הנסיך שישים עלי טבעת, וזהו אחרי החתונה אני יכולה לשבת רגל על רגל על הספה בסלון ולחיות באושר ועושר עד עצם היום הזה.
אחרי שהתחתנתי גיליתי שלמצוא את הנסיך זו רק ההתחלה. זה למצוא את השותף שלי במרוץ למיליון, כשהמיליון הוא עומקי האהבה.

כדי להגיע אל עומקי האהבה בחיים הצמודים יחד, יש לצאת למרוץ מכשולים ומשימות. יש אינספור בורות שחורים ליפול לתוכם וללמוד איך לצאת מהם שוב ושוב ושוב.

חלק מהמשימות המאתגרות במרוץ: ללמוד לעשות אהבה, ללמוד לעשות שלום, ללמוד לריב, ללמוד לפתוח את הלב, ללמוד לפתוח את התשוקה, ללמוד להתמסר.
ללמוד להתקרב כשכל מה שבא זה להתרחק. ללמוד להישאר כשכל מה שבא זה ללכת. ללמוד לשתף אמת, ללמוד לשמוע אמת, ללמוד לעשות מקום.

המשימות האלה קשות מכדי לצלוח אותן לבד, צריך מלא עזרה ותמיכה בדרך: מורים ומורות, מטפלים ומטפלות, חברים וחברות – לדבר איתם, להתייעץ, שיחזיקו את היד ואת הלב.
צריך לדעת מתי להתעקש ומתי לשחרר, מתי להתפשר ומתי לשפר, צריך לשים כוונות ותפילות, ורצוי להצטייד בהרבה הומור שיקליל את הדרך.

זוגיות לא נולדת טובה, היא נהיית.

כמו שלא שותלים גרעין של אבוקדו ולמחרת צומח אבוקדו, ככה אי אפשר לשתול גרעין של אהבה ולמחרת לקטוף פירות של אהבה.
אהבה היא כמו טמאגוצ’י, כמו קמבוצ’ה, כמו אבוקדו. צריך לטפל, להשקות, לדשן, לטפח, להסיר מזיקים, ולחכות בסבלנות שתיגדל.
היא ניזונה מדם ליבנו, מדמעות עינינו. בזיעת אפינו נאכל אהבה.

כשאני מסתכלת אחורה על הצעירה שהייתי אני נזכרת איך הייתי בטוחה שעם השנים המיניות מתיבשת, הזוגיות מתיבשת, האהבה מתיבשת, ואין מה לעשות בקשר לזה.
לא ידעתי שיש מה לעשות. לא ידעתי שיש למה לחכות. לא ידעתי שעם השנים פירות האהבה הולכים ומבשילים, ושאהבה בשלה זה טעיםםם.

25 שנה אחרי שנהיינו זוג – למדנו לעשות אהבה, למדנו לריב, למדנו להשלים, למדנו להישאר קרובים למרות שהחיים כל הזמן מרחיקים. והכי מפתיע שהמיניות שלנו שהיתה על הפנים רוב חיינו המשותפים, היום הכי קרובה לדיוק שלה EVER.
הדרך שלנו במרוץ למיליון מלאה בורות ואורות, הליכה לטיפולים זוגיים, השתתפות בסדנאות, קורסים, טקסים, יציאה למסעות ואפילו שתי פרידות.
כל צעד בדרך הביא עוד עומק של קירבה. נדמה לי שלזה מתכוונים כשאומרים אהבה.

אז אם יש משהו שבא לי לתת
זה שזוגיות לא נולדת טובה
היא נהיית.

🌟❤️🌟

פה בתמונה קפצנו לבקר באכזיב – שם התחתנו – במחשבה שאולי נחגוג בה את יום נישואינו ה 20, ואין לנו מושג שכבר למחרת נחליט באומץ לקחת הפסקה מהזוגיות שלנו.

ההפסקה שלקחנו השנה היא אחת ההחלטות האמיצות שעשינו.

בדיוק לפני עשור עשינו הפסקה של שלושה חודשים, אבל אז זה נראה היה הגיוני. הזוגיות שלנו היתה על הפנים. הילדים קטנים, המשכנתא גדולה, והסטרס הזה במרתון השגרה גרם לכך שהסקס, הרגשות והכיף הזוגי קפאו. ההפסקה שעשינו נראתה מתבקשת.

עשר שנים אחרי הזוגיות שלנו משגשגת. הילדים גדלו, המשכנתא קטנה, הלב רוב הזמן פתוח, האהבה רוב הזמן זורמת, המיניות אמנם לא מושלמת אבל עשינו איתה עבודה לא רעה בכלל.
אז למה להיפרד כשטוב? ולקחת את הסיכון שאולי לא נחזור?
לפני עשור זו אני שיזמה את ההפסקה, והפעם שי יזם אותה. בתוך גן העדן הזוגי שיצרנו הסתובב נחש שלא נתן לו מנוח. מסע מיני שהוא צריך לצאת אליו.

מצד אחד תיסכל אותי לסכן את כל הטוב שלנו בגלל יצר מיני. מצד שני הבנתי את שי. היצר המיני כאן כדי להשאר, אי אפשר באמת להתעלם ממנו, וכשהוא רוצה הוא יודע לחרפן.

הסתכלתי על הגבר שלצידי והרגשתי שאחרי 25 שנה של עבודה זוגית חרוצה, של מאבק ביצר ונסיונות להשתלט עליו, של רתימת היצר לתוך הזוגיות שלנו, של הצלחות ושל כשלונות, של תחושות אשמה אינסופית – מגיע לו לשחרר שליטה, לשחרר אשמה, ולשתות מהמים אותם הוא מבקש.

ההפסקה מהזוגיות שלנו היתה מתנה של אהבה.

מפחיד? מאוד.
כואב? מאודדד!
המשפט שעזר לי :
‏If you love somebody set him free
אם הגורל שלנו להיות ביחד אז נחזור, ואם הגורל שלנו לא להיות יחד אולי יש מערכת יחסים אחרת שיותר מדויקת עבורו ועבורי. WIN WIN.

ככה יצא שאת יום הנישואים ה 20 שלנו עשינו בנפרד.
20 הוורדים האדומים שהוא שלח לי לא עזרו להפחית את הכאב. ריחמתי על עצמי. אבל גם יכולתי להסתכל במבט אחר: אולי ההפסקה הזאת היא המתנה הטובה ביותר שנוכל לתת לעצמנו ליום נישואנו ה 20?

להיות לבד פתאום אחרי כל כך הרבה שנים של יחד זה מטורף. מצד אחד זה הרגיש כאילו כרתו לי איבר בגוף, מצד שני זה הרגיש שצמחו לי נוצות בכנפיים.

האפשרות לעשות מה שבא מתי שבא בלי לתת דין וחשבון. עוד זמן שהתפנה.
להיות עצמאית ולהיגמל מזה ש(כמעט) כל דבר הוא מסדר לי.
להיות לבד הרגיש כמו אחת הסדנאות הטובות שעשיתי.

חוצמזה גם שתתתי כאב. זה העליב אותי. את האישה שאני, את המורה לזוגיות שאני. נכשלתי??

חוצמזה גם פחדתי שלא נחזור. פחדתי שהוא יתאהב, ועוד יותר- פחדתי שאני אתאהב. כגבר הוא מתאהב כל יום ולא מתרגש מזה. כאישה אני הרבה יותר טוטאלית. אם אתאהב אני לא יודעת אם אצליח לצאת מזה. האמת, אני לא יודעת אם בכלל ארצה לצאת מזה, כי יש עוד עניין. ביחסים בינינו תמיד היה ברור לו שאני האישה של חייו, ושמההפסקה הזאת בטוח חוזרים.
לי זה לא היה ברור בכלל.
רוב חיי ריחף סימן שאלה על הזוגיות שלנו: זה זה? זה לא זה? מה אם הוא לא הגבר של חיי? מה אם יש מישהו אחר שם בחוץ שיותר מתאים לי?
ההפסקה היתה הזדמנות טובה לבדוק את זה, פתאום זה נהיה מוחשי – אני בכלל רוצה גבר אחר בחיי? עכשיו כשאני מריחה את זה מקרוב אני מרגישה, לפחות קצת, כמה קשה וכואב לפרק בית.
ההבנה הזאת עזרה לי להיגמל מסימן השאלה ולקלוט: הוא הגבר של חיי! כמה טוב להפוך סימן שאלה לסימן קריאה, תודה להפסקה!

עוד דברים שהרווחנו:
ההפסקה פתחה אותנו לעולם. הזוגיות היא סוג של בועה ששומרת עלינו מהחוץ. הרחק מאזור הנוחות ׳נאלצנו ׳ להיפתח ולהתחבר עם אנשים אחרים, וזה הרגיש טוב.

ההפסקה נתנה לי אומץ לעשות דברים שרציתי לעשות ולא העזתי כמו ללמוד לרקוד קונטאקט, וללכת לסדנת איסתא.

מצידו ההפסקה הוציאה אותו לנוודות באמצע החיים. כגבר מזל שור עם הפרעת אוסידי קלה, יש לו נטיה אובססיבית בבית לשטוף כלים, ולשים מכונות כביסה, משימות שלא ממש מחזקות את הצ’י הגברי:) הרחק מהבית, דוהר על הג׳יפ הכחול בכבישים, עובר בתים וסיבלוטים, מכין לעצמו ארוחות פועלים של סרדינים ושמנת חמוצה, חופשי מאשמה – הגבריות הפראית החופשיה שבו השתקמה.

על המסע המיני שכל אחד ואחת מאיתנו עברו לחוד לא אפרט. בכל זאת נשאיר משהו לעצמנו 🙂 רק אשתף שזה היה חשוב, עמוק ומשחרר.

תוך כדי הפסקה היתה לנו שיחה עם חבר קרוב על מתי נחזור. הוא הציע לשנות טרמינולוגיה. “לחזור זאת לא מילה טובה. אתם לא רוצים ‘לחזור’ למה שהיה. כל הרעיון בעצירות כאלה הוא להתחדש” הוא המליץ לנו להשתמש במילים ‘להיפגש מחדש’. קנינו! בלי שידענו מתי זה יקרה, חשבנו שיקח לנו לפחות חצי שנה, אפילו שנה.

ברגע שהתחילה המלחמה חזרנו להיות יחד. ״איתך גם סוף העולם לא מפחיד אותי״ שרה מרינה מקסימיליאן, ועם התחושה הזאת שסוף העולם הגיע נפגשנו מחדש.

הזמן לבד שינה אותנו, וגם הזוגיות השתנתה. ניצנים חדשים של תקשורת טובה יותר בזמן ריב, ומפגש חדש ומדויק יותר במרחב המיני.
את המלחמה הבלתי נתפסת אנחנו עוברים עם זוגיות מחודשת. על רקע הכאוס והכאב שבחוץ, הבועה הזוגית שלנו שומרת לנו על השפיות ועל הלב.
ולא רק אצלנו. בהרבה בתים יש תזוזה. זוגות התרחקו או מצאו עצמם קרובים יותר במלחמה הזאת.

לזוגיות יש יכולת להחליש או לחזק אותנו.
לי אישית אין אג’נדה שחיבים להיות יחד. יש זוגות שטוב שיפרדו, יש זוגות שטוב שיתעקשו להשאר. האג’נדה היחידה שלי היא שאם כבר יחד אז לא לקפוא. לעשות מה שצריך כדי שהזוגיות תהיה משאב שנותן אנרגיה ולא לוקח. ביחוד בזמנים כאלה, יחד טוב נותן כח להתמודד עם המציאות.

יש בי תודה עמוקה להפסקה שעשינו וכמובן לזה ששבנו ונפגשנו מחדש. אני לא יכולה להמליץ לזוגות להיפרד כדי להיטיב עם הזוגיות. זה מסוכן מידי ואני לא לוקחת על זה אחריות.
מה שאני כן יכולה לעשות זה להזמין לסופ״ש זוגות שאנחנו מרימים בפברואר. כי להיפגש מחדש אפשר בעוד דרכים, שעליהן אני כן לוקחת אחריות 🙂

לכבוד הוולנטיינס נשיק זו הפעם השלישית את ‘הניצוץ’, סופ״ש לזוגות על זוגיות. מנחים ומנחות מהטובים בתחום יעבירו תוכן בכל הגזרות הזוגיות הבוערות: תקשורת, ריבים, סקס, רגשות.
איך לריב אחרת?
איך להדליק תשוקה?
איך להתקרב כשרוצים להתרחק?
איך להנות מהיחד?

הכי טוב ללמוד תוך כדי הנאה, והסופ״ש מלא במוזיקה, בידור, ריקודים ואוכל טוב כמו שאנחנו אוהבים.
הזוגיות שלכם תיראה אחרת, אנחנו באמת מאמינים בזה, אחרי סופשבוע ‘הניצוץ’.
מוזמנים ומוזמנות להצטרף אלינו ולהיפגש מחדש 🌟

✨הניצוץ 3✨
כל הפרטים כאן:
‏https://nataraj.co.il/hanitzoz/

🌟❤️🌟

בברכת שנה אזרחית חדשה
2024 נפגשים מחדש
🌟❤️🌟

פה בתמונה: חוף אכזיב בחודש יוני יום לפני שיצאנו להפסקה 🌈

פחד האלוהים של האהבה

אני יודע שאני אוהב את מיכל. 25 שנים שאני אוהב אותה. פעם יותר, פעם פחות, לפעמים מאאוהב, לפעמים לא סובל. ועל הכל נחה הידיעה שאני אוהב אותה.
“כן, יודע, אבל אתה גם מרגיש?” מיכל לא פעם שאלה אותי. לא ידעתי להשיב על השאלה הזו. ברור שאני מרגיש משהו, אני יודע שאני מרגיש, אני חושב שאני יודע מה זה אומר להרגיש. אני חושב שאני מרגיש מידי פעם. הרגשות הבולטים- אלה שאני יודע בוודאות שאני מרגיש אותם הם רגשות האש: כעס, רצון לנצח, או רגשות אדמה: שמחה כשהשגתי משהו שרציתי, או סיפוק כשהשלמתי משימה. ואהבה?
אני יודע שאני אוהב. נוח ונעים לי עם הידיעה הזו. היא רחבה ושטוחה, ומאפשרת טווח תנועה גדול. לא מסוכנת.
בשלושה חודשים האחרונים, כמו ברוב חיי, אני מדחיק את זוועות העולם. אני חושב שהטבע הטוב חנן אותי במידת ההדחקה שתאפשר לי לנוע בחיים האלה בחשש יחסית קטן. אני גם לא מבין או ממש מתעסק באיך פועל העולם, באינטרסים המפלצתיים, ברוע, בתאווה הבלתי מרוסנת לעוצמה, שליטה וכסף. גם לא בקנה מידה קטן יותר- אני צולח את העולם הזה בלי לעשות עסקים או להתמודד פנים מול פנים מול האמת העירומה של עולם ה’מבוגרים’.

אתמול בלילה, אחרי כתבה בחדשות, נחדר שריון האטימות שמגן עלי. לא הפעם הראשונה בשלושת החודשים האלה, רק שאתמול מיכל הייתה לידי על המרבץ בסלון. חיבקתי אותה וזה התחיל להגיע. הפחד לאבד אותה. הצמדתי אותה אליי חזק, בלי לזוז או רצון לזוז. פחד אלוהים מעורב באהבה עצומה. רציתי, כמו שלפעמים מתוארים הדברים האלה- שהחיבוק יכניס אותה לתוך הגוף שלי ממש, שנתמזג לאחד (או אחת. אני מאולף מגדרית:).
בפעם, אולי הראשונה, הרגשתי אהבה?
הבנתי את ההגנה שמעניקה לי ההדחקה, הבנתי את מה שהיא מחסירה ממני, הבנתי את השאלה של מיכל “אתה גם מרגיש? “, ואת התשובה שהתגלתה: “הלוואי שזה ייפסק מיד ויימשך לנצח”.

הבוקר קמתי ונשמתי לרווחה שוב. השריון חזר, אני יודע שאני אוהב את מיכל:)
אבל גם נחקקה בי ההרגשה.
אני אוהב את מיכל.

*
המסע שלנו לחקר זוגיות ואהבה מעמיק ב׳ניצוץ׳ סופש לזוגות על זוגיות. לכבוד הוולנטיינס אנחנו משיקים אותו זו הפעם השלישית , עם מנחים ומנחות מהטובים בתחום הזוגי. מוזמנים להצטרף אלינו, כל הפרטים כאן:

https://nataraj.co.il/hanitzoz/